מאמר

ישנה דמות אחת שלא משה מעיניי. זו בעצם לא דמות, זו אגדה מהלכת. בכל תחום של החיים היא נגעה. לא רק  זאת, היא גם העלתה כל נושא לרמות גבוהות  של עשייה, של חשיבה והתייחסות.  בתחילת חייה היא הייתה ב'בירא עמיקתא' והצליחה בכוחות עליונים להעפיל ולעלות ל'איגרא רמא'. הכול  עשתה במו ידיה  בלי  לצפות לקבל דבר מאיש. הייתה לה אמונה חזקה בבורא עולם שבארץ הקודש יסתדר הכול. אגדה מהלכת זו היא אמי, שושנה (סעידה) לוי מפרדסיה, שתאריך ימים טובים ויפים.

כילדה קטנה  בתימן עסקה בכל עבודות הבית, היו אלו עבודות הישרדות: בהשכמה, לפני זריחת השמש, נהגה לצאת לחטוב עצים ללא גרזן (הוריה לא סיפקו לה כזה); עם חזרתה לקראת צהריים הייתה חייבת לשאוב מים מהבאר השכונתית, לטחון את התירס או את הדוחן או כל גרגיר אחר לקמח, לשוב הביתה ולאפות לחם וכל זאת ללא עזרת אימה, שהייתה  אשה  חולנית.

לבסוף,  כאשר סיימה את המלאכות הללו, וחפצה ללכת לשחק עם החברות במרכז הכפר, מנעו זאת ממנה. תמיד נמצאה  עוד איזו מלאכה לבצע, למשל: קליעת סלים מנצרים  או אריגת מטפחות ראש מרשת. כך חלפו ימי ילדותה ללא ילדות  והיא לא התלוננה ולא ביקשה חמלה כי חשבה ש'כך צריך להיות' ואסור להמרות את פי ההורים ('כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך').

למרות כל זאת, בחכמתה הרבה, לא שמה את החיים הקשים במרכז עולמה, אלא העדיפה לחיות את החיים וליהנות מהם. בתפיסתה את החיים הייתה השמש זורחת ומאירה גם אם היה חורף וקר. היא לא הייתה שופטת, אלא מקבלת כל אדם באשר הוא כפי שהוא,  תמיד אמרה : 'הרי כולנו נולדנו בצלם אלוקים'.

מימין למעלה: פוך מקורי מתימן עשוי מכסף (סוג של עפרון איפור לעיניים)שניסים לוי קנה לשושנה מתנה לחתונה, 1941
מימין למטה: שושנה וניסים לוי בתמונה עבור תעודת העלייה שלהם, 1944
משמאל: הכתובה של שושנה(לבית צברי) וניסים לוי, 1941

אמי, שושנה לוי, עלתה לארץ הקודש בשנת 1944 בהיותה בת 17,  התאקלמה בארץ ללא תלונות והייתה פתוחה לקבל את השינויים הרבים שקרו בדרך. אף שהבנות בתימן לא למדו קרוא וכתוב. אימא  גילתה התרגשות ושמחה בכל התפתחות ובעיקר – רצתה ללמוד מהר כדי שיהיה לה קל להתערות בחברה. תמיד  נהגה לומר 'מי שאינו יודע לקרוא נחשב כעיוור'.  ב'פרוייקט תהילה', הנחלת השכלת יסוד למבוגרים, שהגיע לפרדסיה הייתה  אימא בין הנשים הראשונות שלמדו קרוא וכתוב.  היא נשאבה לקריאה בחדווה ובגיל, גם אם זה עיכב אותה בביצוע מלאכה בבית שהחלה בה.  היא נחשפה גם לתרגילי חשבון והייתה תלמידה חרוצה.

תמיד חשבה שלימודים  הם המפתח  להתקדמות בחיים. גם כשלא ידעה עדיין לכתוב, עזרה לנו  לפתור תרגילים בעזרת גרגירי תירס, בעזרת שעועית או מקלות של גפרורים (לפני שהמציאו את הבדידים). בערבים הייתה נוסעת לכפרים של תימנים ועורכת מגביות לנזקקים. כששאלנו אותה 'לאן את הולכת'?  השיבה 'תיכף אשוב' ולא גילתה לנו את מעשיה.  לימים הבהירה 'אם מספרים בפרהסיה מעשה טוב שעושים – המעשה מתבטל'.

מימין: שושנה לוי ושני ילדיה בחצר הבית בפרדסיה, 1948
במרכז: שושנה לוי בתמונת פספורט עבור פנקס הוועד הפועל (הסתדרות העובדים), 1960 בערך
משמאל: שושנה לוי וחמשת ילדיה בחצר הבית בפרדסיה, 1960

חברות רבות היו באות ומגלות סודות באוזניה. כולן סמכו עליה כי  אימא הייתה כבור סיד  שאינו מאבד טיפה. בחוכמתה  הטבעית נתנה עצות לצעירות ממנה כיצד להתגבר  על קשיי היום-יום.   רכילות, כדרך הנשים, הייתה ממנה והלאה.  אם מישהי בסביבתה החלה בדברי רכיל, אמי עצרה בעדה מיד. מדי שבת, לאחר התפילה , הייתה הולכת לבקר את כל החולים והזקנים והייתה מביאה להם את הסיפורים ואת החדשות שקרו במהלך השבוע. משלמדה לקרוא  הייתה מסתובבת עם ספר הסיפורים   'עושה פלא' בין חברותיה  שישבו בצוותא  ושתו  בצמא את סיפוריה והתפעלו מהיכולת הוורבלית  שלה.

בכל אירוע שהיה בפרדסיה, התכנסויות אבל (לא עלינו)  או שמחות   (שתירבנה) – הייתה מסייעת ועוזרת: מכינה בביתה מרק, חילבה, סחוג, פיתות ועוד ומביאה לבית האירוע.

למעלה מימין: הזמרת שושנה דאמרי (שמעה) ושושנה לוי (אם הכלה) בטקס החינה של אלישבע לוי פרדסיה, 1967
למעלה משמאל: שושנה לוי מכינה פיתות לשבת בביתה בפרדסיה, 1967
במרכז למטה: שושנה וניסים לוי באירוע משפחתי, 1975 בערך

אמא היא אישה  אוהבת  חיים ולוקחת את כל מה שהחיים נותנים לה,  אפילו  נהנתה מטיולים בעולם הגדול.

היום, כשהיא בת תשעים, אנו – בנותיה – לוקחות אותה בשמחה לכל מקום: לסרטים דוברי עברית, להרצאות, לערבי שירה ועוד. ההנאה שלה ושלנו מספקות אותנו במיוחד.

מימין למעלה: משפחת לוי בחתונת הנכדה ספיר ארליך באולמי "הגן הקסום" ליד פרדסיה ( שושנה לוי יושבת בשורה השנייה שנייה מימין, ליד הכלה), 2010
משמאל: שושנה לוי וותיקי פרדסיה בצעדת ירושלים (שושנה שישית מימין בשורה העליונה) 1985 בערך
למטה: שושנה לוי בביתה בפרדסיה בעת התיעוד לאלבומה במסגרת מיזם "פרדסיה נגלית לעין", 2016

אמי, שושנה לוי, נותנת לנו השראה.

אמא, את דוגמה ומופת  לתבונת הדרך  שבה ראוי  לצעוד במשעול החיים. אשרינו שאנו זוכים לגדול במחיצתך ונהנים מזיו פניך, ומייחלים להמשיך  לחוות  איתך עוד שנים רבות.

מי ייתן.

כתבה: אלישבע ירון, פרדסיה

[כל התמונות במאמר זה הן מאלבום שושנה לוי, פרדסיה]